פסק-דין בתיק ע"א 35324-05-10

            העובדות

1.         המערער שימש כמנהל ובעל מניות בחברת חפר אביב בע"מ ( "החברה") שניהלה חשבון חוזר דביטורי בסניף המפרץ של המשיב ( "הבנק").

            ביום 24.10.95 חתם המערער על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום כלפי הבנק, בו התחייב לערוב לכל חובותיה והתחייבויותיה של החברה לבנק.

            בשנת 1996 שיעבדו המערער ורעייתו, הגב' נחמה באר, את בית מגוריהם בכפר ורדים, להבטחת חובות והתחייבות החברה לבנק, וזאת עד לסכום כולל של 350,000 ש"ח בצירוף ריבית בשיעור המירבי על סכום זה, מתאריך החתימה על שטר המשכון- 5.6.1996, ועד למועד התשלום בפועל.

2.         בשל חובות שהחברה צברה בחשבונה בבנק, עד לאמצע שנת 2000 לערך, הבנק נקט בהליכים משפטיים נגד החברה ונגד הערבים לחובותיה. ביום 27.3.01 הגיש הבנק לבית משפט השלום בחיפה במסגרת ת"א 7881/01 תביעה כספית על סך 826,773 ש"ח, כנגד החברה, כנגד המערער וכנגד שני נתבעים נוספים, אף הם היו מנהלי החברה, מר ישעיהו ביקל ומר אהוד שגיא, וזאת מכוח ערבותם להבטחת חובות והתחייבות החברה.

            כמו כן, הבנק פעל למימוש המשכנתא על דירת מגוריהם של בני הזוג באר, בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה (תיק הוצל"פ שמספרו 02-12643-01-1).

            לאחר שהבנק פעל למימוש המשכנתא על בית מגוריהם, הגישו בני הזוג באר לבית משפט השלום, במסגרת ת"א 7881/01, בקשה לעיכוב הליכי מימוש שטר המשכון. ביום 22.7.01 בית המשפט קמא דחה את הבקשה.

3.         ביום 20.1.02 ניתן פסק דין חלקי, בהסכמת הצדדים, כנגד מר אהוד שגיא (להלן- "שגיא") על סך 70,000 ש"ח ולגבי יתר סכום תביעה ניתנה לו רשות להתגונן. שגיא לא קיים את פסק הדין, ולאחר שני תשלומים (בסך 1,500 ש"ח, כל אחד) חדל מלשלם.

4.         במסגרת התביעה הכספית של הבנק נגד החברה ומנהליה הושג הסכם פשרה, אשר קיבל ביום 12.5.02 תוקף של פסק דין. בהתאם להסכם הפשרה, התחייב המערער לשלם לבנק הסך של 503,380.69 ש"ח, שהוגדר בהסכם כ"סכום החוב הכולל". סכום זה הורכב מיתרת החובה בחשבון בסך של 481,443.27 ש"ח ויתרת הלוואה בסך 21,937.42 ש"ח. כמו כן, שילם המערער לבנק הוצאות משפט, שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך של 30,000 ש"ח. לצורך תשלום החוב העמיד הבנק למערער הלוואה למשך 10 שנים בריבית שנתית של 12.4% לשנה, הנפרעת בתשלומים חודשיים שווים ובסך כולל של 764,121.52 ש"ח.

            הבנק התחייב בסעיף 15 בהסכם הפשרה "למצות, עד כמה שהדבר ניתן, ההליכים המשפטיים כנגד החברה, אהוד שגיא וביקל ישעיהו (להלן "הערבים"), וכל סכום אשר יגבה מהחברה ו/או מהערבים ייזקף ע"ח סכום החוב הכולל המגיע לבנק מאת החברה".

5.         ביום 4.7.02 ניתן צו כינוס נכסים כנגד שגיא (בפש"ר 289/02, בבית המשפט המחוזי חיפה). ביום 12.9.02 התקיימה אסיפת נושים ראשונה, אליה לא התייצב נציג מטעם הבנק.

            ביום 2.2.03 שלח הכונס הודעה לנושי שגיא, ובכללם הבנק, בדבר כינוס אסיפת נושים לצורך הדיון בהצעת הסדר שהוגשה מטעם שגיא לתשלום סך 300,000 ש"ח. ביום 14.2.03 נשלחה מטעם הבנק הודעה המודיעה על התנגדות להצעת הפשרה.

            ביום 5.3.03 התכנסה אסיפת הנושים, שנועדה לדון בהסכם הפשרה, ולטענת הבנק רק אז נודע לו לראשונה כי לא הוגשה מטעמו כל תביעת חוב. הבנק ציין כי תביעת החוב הוכנה על ידו עוד ביום 28.7.02, אולם עקב טעות משרדית שארעה, בתום לב, במשרד ב"כ הבנק, לא נשלחה תביעת חוב כונס.

            לאחר הישיבה, הגיש הבנק בקשה לנאמן על בדיקות תביעות החוב, להאריך את המועד להגשת תביעת החוב, ובקשתו נדחתה. הערעור שהוגש על החלטת הנאמן, נדחה אף הוא (החלטה מיום 10.8.05, בבש"א 10284/04 בפש"ר 289/02, על ידי כב' השופט כמאל סעב).

6.         לאור הליכי הכינוס בענייניו של מר שגיא, שלח הבנק ביום 26.8.03 מכתב לעו"ד קרן פולק, שהייתה אותה העת ב"כ המערער, וזהו נוסחו: "הריני להליט לידיעתכם את מכתב כונס הנכסים הרשמי בעניין הצעת הסדר מטעמו של אהוד שגיא (בכינוס נכסים)". למכתב, צורפו מכתב כונס הנכסים הרשמי בעניין הצעת הסדר מטעמו של מר שגיא, וכן צורפה ההצעה עצמה.

            ראוי להדגיש כי הבנק, שכזכור התחייב על פי הסכם הפשרה למצות את ההליכים המשפטיים כנגד מר שגיא, אך לא הגיש במועד תביעת חוב מטעמו, ולפיכך לא היה לו כבר כל מעמד במסגרת תביעות החוב של הנושים, לא טרח במכתבו למערער ליידע אותו בדבר מחדלו זה, ובדבר משמעותו ותוצאותיו.

7.         משנודע למערער על מחדלו של הבנק כאמור, ועל תוצאותיו, הגיש הוא כנגד הבנק, תביעה כספית לבית משפט השלום בחיפה בגין הנזקים שנגרמו לו עקב הפרת ההסכם, הפרת חובת תום הלב, הזהירות והנאמנות. המערער טען בפני בית משפט קמא, כי הוא הסכים לשאת במלוא חובות החברה בתנאי שהבנק יפעל למיצוי ההליכים המשפטיים לגביית חוב החברה. בחתימתו על הסכם הפשרה האמין המערער כי הבנק יקיים התחייבותו, ויפעיל את משאביו הניכרים בצורה היעילה והאפקטיבית ביותר, לגביית חוב החברה. לטענת המערער, בבואו לחתום על הסכם הפשרה הוא עמד על כך כי סעיף 15 הנ"ל ייכנס להסכם, וזאת מתוך הידיעה כי משאביו שלו מוגבלים וכי הוא נוסע לניגריה לצורכי עבודה, על מנת שיוכל להתפרנס ולעמוד בתשלומי ההחזר להם התחייב בהסכם, כאשר הוא סמוך ובטוח כי בזמן שהייתו בחו"ל הבנק יפעל בהתאם להסכם.

המערער טען בפני בית משפט קמא כי הבנק חב כלפיו חובת זהירות וחובת תום הלב, באשר היותו ערב בעל עניין בחייב העיקרי. כמו כן, טען כי בהתאם לסעיף 17א בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981, מוטלת על הבנק החובה לנהוג כלפיו בתום לב, וכי הבנק הפר חובה זו, כאשר לא פעל כנגד הערבים האחרים שערבו לחובות החברה, ובייחוד למיצוי ההליכים כנגד שגיא, כפי שהתחייב במסגרת הסכם הפשרה.

כמו כן, טען המערער בערכאה דלמטה, כי מכוח חוק הבנקאות (שירות ללקוח) על הבנק חלות חובת הגילוי ואיסור ההטעיה, והוא הפר חובות אלו. את חובת הגילוי הפר הבנק כאשר לא הודיע למערער כי בהליכי הכינוס של שגיא, לא הוגשה תביעת החוב מטעמו במועד ועל כן היא לא נתקבלה. נוסף על כך, במכתב שנשלח אל המערער מטעמו, הבנק הטעה אותו לחשוב כי הוא פועל על פי הסכם הפשרה וכי תביעת החוב שהגיש לכונס נתקבלה, וחוב החברה צפוי להצטמצם.